התזכורת הבלתי נמנעת....

.

הוא עשה לי כל כך רע,

ממש התעלל בי,

אני בטוחה שהוא יודע,

הוא ראה כמה בכיתי,

ובמחשבה לאחור,

נראה כי הוא די נהנה מזה.

.

יש אנשים שאוהבים לגרום סבל לאחרים,

זה גורם להם תחושת התעלות כזו.

עליונות וגדלות, זה מזין אותם,

סוג של קטרזיס,

במיוחד אם זה חלק מהמקצוע שלהם,

ועוד יותר אם הם מתוגמלים על זה,

בכסף, יוקרה, איזכורים, ורישומים.

.

הוא כזה, במקצוע הנכון, במעמד הנכון,

בעל האמצעים הנכונים, עם היכולת הנכונה,

לגרום סבל לאחרים.

.

אף פעם לא הייתה לו חמלה,

הוא לא הבין את המילה,

הוא לא מבין את ההרגשה,

חי בנהנתנות החומרית ללא שום נשמה.

.

זה לא שהכסף או העבודה עשו אותו כזה,

הוא היה כזה ולכן הגיע למעמד,

שמאפשר את המשכיותה של התכונה,

שהלכה והתעצמה עם השנים,

היום הוא כבר כמעט בן 70.

.

ביום שנפרדנו,

ביום שבו הוא שלח אותי לגורלי המר,

ביום שבו נתן לי את החיוך האכזר,

ביום האחרון שסיפוק רב היה על פניו,

מהמראה הכנוע שלי,

מהסמרטוט שנהפכתי להיות,

נזכרתי.....

.

האסיסטנט שלו אמר לי שהוא גר ברחוב דפנה.

כל פעם שהוא נכנס לרחוב,

רואה שלט, אומר בהזמנה טלפונית את שם הרחוב,

הוא נזכר בי.

ואז יש לו דקירה קטנה בלב.

.

גברת דפנה לב הוא נהג לקרוא לי....

ועכשיו הוא חייב לזכור אותי.