מה הזמן מזמן לי?

(מתוך פרסום בקבוצת הווצאפ יום-אום-יוגה 14.1.2023)

לירי הייתה אחת המורות שממש אהבתי ללמוד ממנה.

בהמשך היה לי קונפליקט עם עצמי,

כי חכמת החיים שלה הייתה כל כך מקבלת ורכה,

רחבה ונעימה (עו"סית בחסד בינלאומי).

לעומת תרגול אשטנגה קיצוני בשבילי,

מהיר ועצבני כמו שאני מגדירה את הזרם הזה,

ויחד עם זאת מכבדת אנשים שאוהבים.

.

השבוע קראתי פוסט שהיא כתבה,

מאוד רלוונטי לדרך היוגה שאני מאמינה.

הנה חלק ממנו ולשם הקרדיט והמעקב,

למי שרוצה, הקישור כאן .

.

"הקיום שלנו הוא קיום של חוסר וודאות.

אנחנו רוצים שמישהו יבוא ויגיד לנו מה יהיה ושיהיה בסדר.

שהדברים יסתדרו,

שהכל קורה לטובתנו,

שהאפילה תישאר תמיד מאחור.

ויותר מזה.

אנחנו רוצים הסבר.

היגיון.

משמעות.

הוכחה שהקיום שלנו הוא לא כאוטי לחלוטין.

אנחנו רוצים נחמה

ביטחון

שלוה

חוקיות.

זה נשמע כאילו הולכת להביא איזה פיתרון יוגה לדבר הזה.

משהו קסום שאמור בבת אחת לפתור כל חרדה קיומית

שאי פעם הייתה לנו.

לא.

כל אחד מוצא פיסת נחמה וביטחון במשהו.

ואני מכבדת מעומק הלב את מה שעוזר לכם לקום בבוקר.

מה שעוזר לי לקום בבוקר-

זה -

להחזיר. את. תשומת. הלב. פנימה.

והכי חשוב- לבוא עם לב פתוח לעצמי ולעולם

להגדיל את הלב לממדי הנצח שהוא חלק ממנו.

.

כמו שטיך נהאט האן כותב-

אם נכניס פיסת בוץ לכוס מים קטנה,

היא תזהם אותם ולא נוכל לשתות מהם.

אם נכניס פיסת בוץ לאגם הגדול,

נוכל עדיין לשתות מהאגם.

.

ככל שהלב שלנו יהיה גדול יותר,

הסבל שייכנס אליו ייקטן."

.

אני בעצמי, למרות (או בעקבות) הפוסט-טראומה שלי,

שלעיתים מזהמת את האגם שלי, הלב שלי,

גם מתרגלת הרחבת הלב,

בימים של שמש ואור,

כי כשהסטרס תוקף, שום שמש ואור לא נכנסים.

.

אבל יוגה אני כן מתרגלת.

אפילו בחושך, אפילו שזה 'רק' תרגול גופני,

בימים הללו. לא מוותרת.

.

באהבה רבה, ממני דפנה לב.