מהמיץ של הזבל לחוף מבטחים

המיץ של הזבל

אני אוהבת את 'המיץ של הזבל', בתור ביטוי כמובן,

המיץ של הזבל זה המקום בו נעשים שינויים אמיתיים.

זה המקום בו כלו כל הקיצים,

זה המקום שאליו מגיעים אחרי שנוסו כל הניסויים,

שהתעלמנו מהרמזים, שהדחקנו את הבעיות, שכיסינו את הצרות בעבודה רבה,

בספורט ברבק, בשתיה, אכילה, עישונים ושאר רעלים.

.

המיץ של הזבל זו דרך ללא מוצא זה הסוף של הפח,

מכאן אין ציפה חזרה – לזבל.

מכאן יש רק עוד שקיעה עמוקה וכבדה.

.

המיץ של הזבל זה המקום שאיפה שנסתכל נראה עוד מיץ,

נריח עוד מאותו הדבר, זה העניין של זהו זה ...

מכאן דברים ילכו וישתפרו או שנשאר במיץ עד שנמות.

.

המיץ של הזבל זה גם מקום להקלה,

מקום שמרוב ששקענו כבר ואין מה לקפוץ מפריט זבל אחד לשני,

יש זמן לחשוב, לבדוק, לבכות, להיות קצת קורבן, לכעוס,

להיות בתסכול עמוק וגדול, להיות חולים ומסכנים,

מקום בו כל הרגשות יכולות לצוף מרוב שהמיץ כבד ואפשר לשקוע בו.

.

המיץ של הזבל זה זמן בלתי מוגבל, הוא לא יזרוק אותנו מעלה,

הוא בטח שלא יפלוט אותנו מטה כי זה סוף הפח,

המיץ של הזבל יכול להיות שנים .... יכול להיות חודשים.

.

דבר אחרון לדעתי לגבי המיץ של הזבל,

שאי אפשר לצאת ממנו לבד,

המצליחנים והחזקים יכולים להתאמץ לפרקים,

ומקסימום להיות בתחתית של הזבל לכמה ימים, אבל שוב הם מחליקים ונופלים.

.

אז אם אי אפשר לצאת ממנו לבד- מה נעשה? זה סוף העולם?

.

זהו שלא- מדי פעם נפתח הפח ויד מוגשת לעזרה.

יד נשלחת אליך לשלוף אותך משם.

יד ארוכה וחזקה שמיועדת רק לך.

לכל מיץ יש יד מאימה,

אם לא תפסת אותה בפעם הראשונה- אל דאגה, היד תגיע שוב,

ואולי עדיף כך. עוד בישול ושהייה במיץ זה רק עוזר לתהליך.

.

היד תגיע שוב, חורף קיץ, יום לילה, היא תגיע ותציע,

אם עבר הזמן הנכון והתקופה המתאימה שהיית במיץ,

זה יורגש ומיד . כל מה שתרצו זה לתפוס ביד.

.

ואז מתחיל המסע למעלה. זו יד סופר איטית,

היא תעשה לך סיור בפח, ותזכיר לך כל מקום שהיית,

אפילו אם תרצה להעביר הילוך ולצאת כמה שיותר מהר- הי...עצור חבר.

כנראה תפסת את יד האשליה, איך תדע?

.

יד האשליה תגיד לך שתתפוס בה ומיד תצא,

היא תגיד לך ששמים כחולים לך מחכים, וים של ציפורים פרפרים ופרחים.

הנה בא, תביא כמה שקלים ותראה איך מטר של אבקנים עליך מרעיפים....

כן זו "יד הקסמים" היא כל כך משלה שאיך שתצא מהפח (בלי לעבור בדרך הנכונה)

תרגיש את הרוח, תריח את הפרחים, תיגע בכנפי הפרפרים,

והווווופ... תחליק חזרה במהירות שיא,

תדפוק את הגוף בתחתית המוכרת הקשה, עם שפריץ של מיץ,

שאת כל האבקנים וריחות הפרחים, קולות הציפורים והשמיים הכחולים

יצבע בחזרה במיץ של זבל משובח.

.

אז היד האיטית שתעביר אותך חזרה בכל הדרך,

עד הפיסות האחרונות של רום הר הזבל,

זה שממנו כבר אפשר לראות את האופק ולהרגיש את ההקלה,

כי כל החרא נשאר בפח.

.

בכל שכבה שבה ביקרת בדרך למעלה, חלק מעצמך השארת לתמיד, בפח.

וכשתגיע למעלה תהיה יותר קליל בלי בולשיט וצלצולים,

עם חוסר בטחון כמו בתחילת החיים.

אולי חשוף ופגיע לטיפות טל קרות ומילים דוקרות,

לביקורות ושאלות מעצבנות... להרמת גבות וגלגולי עינים, לכל מני תגובות...

.

אבל מה הכי חשוב ?

שבדרך למעלה למדת כבר מה לעשות,למדת על עצמך,

למדת מהי הסמכות שלך על סמך המפה,

למדת מהי אסטרטגיית הפעולה המתאימה לך לפי העיצוב שלך,

למדת איך מקבלים החלטה,

למדת מי אתה לפרטי פרטים ומה ייעודך בחיים.

זהו הבנת, עכשיו נשאר רק לתרגל את כל הלימודים,

לראות שינויים קטנים יומיומיים בחיים החדשים שמחוץ לפח.

כעבור כמה זמן תגיד תודה על כל דקה

וכל פיסת זבל שסללה לך את הדרך , למיץ החשוב של הזבל הרטוב.

.

אני אוהבת את המיץ של הזבל רק שם דברים קורים,

וזו השאלה הראשונה שלי לאנשים היקרים שנקרים אלי

ורוצים הדרכה אישית .... "האם אתם במיץ של הזבל?"

.

כשתגידו כן... הגעתם מהזבל לחוף מבטחים.

רוצים?