מיתוס ה"שריפה" - נכון או לא נכון?

הרבה נשים אומרות לי : "אם כבר יש לי שעה פנויה לעשות ספורט, אני מעדיפה ספורט ששורפים בו קלוריות",

לרוב ...אותה אישה מתכוונת שהיא רוצה "לפצות" את עצמה, בשל אכילה מיותרת של מאכלים מיותרים,

ולשרוף אותם בעזרת פעילות אירובית / קצבית / דינאמית. כאילו להחזיר את הגלגל אחורה ולמחוק בעזרת הספורט את הנזקים.

יכול להיות שזו שיטה טובה ועוזרת למקרים מסוימים.

היוגה פוגשת אותנו ברובד אחר.

היוגה, אותו אימון רוחני שמביא למודעות, שואלת : למה היית צריכה לאכול דבר שאינו בריא לך?

למה שמישהו יבצע מעשה שאינו בריא לו?

ולמה להביא את הגוף למצב קיצון של ניסיון להעלים את הנזק?

האם אפשר לפתח מודעות בגוף ובמיינד, להימנע מלאכול דבר שאינו בא בהרמוניה עם הגוף?

האם אפשר להיות יותר מדויקים, מכוונים, על הכמות והאיכות שאותה אוכלים?

האם אפשר להיות בשליטה והבנה מה בריא לגוף ולפעול באיזון?

ואז... לא נצטרך מערך של פיצויים ושיקולים למזעור נזקים.

.

אם את אוהבת יוגה, ככל שתתמידי ביוגה, הגוף והמיינד שלך ייהנו מאיזון צרכים,

ייהנו משיווי משקל בין הצורך של הגוף לאוכל, לבריאות.

היוגה מחזירה את המנגנונים הטבעיים של הגוף, לפעולה תקינה.

ואז השיקול לא יהיה, מה שורף, אלא מה כייף.

.

אין בנאמר להפחית מחשיבות הספורט הדינאמי, אך להדגיש שספורט דינאמי כדאי לבצע כשכייף ומתוך אהבה, ולא מתוך מנגנון תיקון, שריפה, החזרה אחורה של חוסר שליטה.

.

אימון רוחני, תרגול יוגה, זו שעה של אהבה, במקום שעה של נקיפות מצפון.

ביוגה את לומדת לאהוב את עצמך.

להעריך את גופך.

להוקיר את בריאותך.

אז לא תשקיעי?

באהבה רבה ממני דפנה