אבל אבלים כשנפרדים....
.
מתאמנת מקסימה סיפרה לי בסוף שיעור יוגה:
"כולם אמרו לי, שכבר עבר די זמן מהפרידה,
ואני צריכה "לחזור לעניינים",
אפילו שלא חשבתי כך ולא הרגשתי כך,
אמרתי לעצמי ש"בטח הם צודקים" ...
כי ת'אמת, כבר לא הרגשתי כלום...
הייתי כמו קיר אטום.
.
אז הסתכלתי סביב וראיתי את הבחור הזה,
מהעבודה.
שעד עכשיו לא הסתכלתי עליו במיוחד,
כי הייתי "סוג של נשואה"...
פתאום- חוץ מ'נחמד' הוא גם נראה מעניין.
היה בו משהו מושך מאוד,
ולא רק אותי, אני חייבת להזכיר.
הרבה בנות רצו את חברתו,
הוא נחשב ה"מק'דרימי" של העבודה.
וכל פעם שהוא מסתכל עלייך (כך היא אמרה)
את נמסה בתוך העיניים הבהירות שלו,
את מרגישה "סוג של – אהבה."
כך היא תיארה.
.
מכאן לשם, גם הוא הפגין קצת יותר מחיבה,
כי שמע על הפרידה... את זוכרת שהיה לי חבר
איזה 20 שנה... חחח (מרגיש 20 בסך הכל שנתיים).
.
נהיינו חברים, כל פגישה נשאה בחובה "סוג של - אהבה."
נו אז מה קרה? שאלתי אותה, אז למה את נראית קצת – עצובה...?
.
כן – היא אמרה, ונגבה דמעה...שהתפלחה מעיינה....
אחרי זמן מה גיליתי את סוג האהבה.
זו הייתה אהבה עצמית.
הוא – אוהב את עצמו.
הוא פשוט כל כך אוהב את עצמו, שזה נשפך ממנו,
ומי שליידו מצליח לקבל קצת מהשאריות.
אז בטעות חשבתי שאותן שאריות, הן אהבה אמיתית
שמיועדת לי, עבורי.
או אפילו שהיא תדבק אלי ותישאר איתי – לעולמים.
אבל .... לא – לא הצלחתי.
זו האהבה שלו ורק שלו – לעצמו.
.
לרגע מסויים שהייתי לידו לקחתי את אותן שאריות
שנשפכו ושטפתי את עצמי, במיוחד בלב- הכואב.
זה היה נעים ונפלא. ממלא באהבה....
אך ברגע שנגמר הזמן, וכל אחד הלך לביתו, לעבודתו, לעניינו.
הרגשתי שוב ריקה, נטושה וקרה.
.
אז נפרדתם? שאלתי .
כן. לצערי....
הרגשתי שאין לו מה לתת לי יותר חוץ משאריות נשפכות,
של אהבה עצמית, גועשת ועולה, ממיסה ונעימה ---- לרגע.
.
את אמיצה בפעם השניה – אמרתי לה.
לא הייתה ברירה- היא אמרה.
כי ברגע שהבנתי מה בו ראיתי שכל כך נמשכתי – הלאה המשכתי.
.
מה זה היה?
זו הייתה ההכרה שאדם בהחלט יכול לאהוב את עצמו כל כך,
וזה מדביק את הסביבה ב...אהבה.
הוא הביא לי השראה, הבנה. סוג של הכרה.
וכמובן הכרת תודה.
הוא כאילו אמר לי: לא משנה כמה אהבה תקבלי
עד שלא תאהבי את כל כולך, את עצמך,
את התכונות היציבות והמשתנות,
את הלימוד הנוכחי שלך מהחיים,
את העניין של להיות את!
כל השאר זה הבל הבלים.
.
ולא – אני לא סיימתי את האבל,
לא סיימתי את תהליך הפרידה.
אני מתאחה.
בפרידה- נפרד חלק ממני.
חלק שעליו ויתרתי.
החלק שלו האמנתי.
החלק הזה הוא האמונה, שהכי חשוב שמישהו יאהב אותי
ואני אותו.
בסוף מתברר שהכי חשוב שהמישהו הזה יהיה אני.
.
זה היה סיפור מרתק.
כדי ללמוד אהבה עצמית, להחזיר לעצמך את האהבה העצמית,
שהייתה לך באופן טבעי כשנולדת,
את צריכה להכיר את עצמך מחדש.
לדעת מהן התכונות שלך, איזו אישיות יש לך,
איך הדרך הייחודית שלך לחיות תהיה דומיננטית,
איך תהיי אותנטית.
וזה קורה רק בהדרכה אישית עם מפה ייחודית.
כשתגיעי להחלטה שאת עדיין אמיצה,
אני מחכה. יהיה כייף - מבטיחה.
Comentarios